פולידיפסיה (צמא מוגבר) הוא אחד התסמינים השכיחים ביותר של מחלת הסוכרת. התסמין מתפתח בעקבות תסמין אחר הנקרא פוליאוריה או השתנה מוגברת. על מנת להבין את המנגנון העומד מאחורי הצמא המוגבר שמופיע בעקבות ההשתנה המוגברת, נסביר תחילה את המנגנון העומד מאחורי מחלת הסוכרת ולאחר מכן נסביר כיצד פועלות הכליות.
האינסולין ורמת הגלוקוז בדם
האינסולין הוא הורמון שמופרש מתאים הנקראים תאי ביטא הממוקמים בלבלב. האינסולין מופרש כאשר הגלוקוז שמגיע מהמזון נישא בזרם הדם וכאשר האינסולין בא במגע עם הממברנה של תאי הגוף, התאים שולחים לממברנה רצפטורים לקליטת גלוקוז.
במחלת הסוכרת מתרחשים שיבושים שונים במנגנון זה, שיכולים לבוא לידי ביטוי בתנגודת לאינסולין בתאי הגוף, המאפיינת את מחלת הסוכרת סוג 2, בחוסר יכולת להפריש אינסולין עקב הרס של תאי ביטא, המאפיין את מחלת הסוכרת סוג 1 ועוד.
כתוצאה מכך, במקום שהגלוקוז ייספג בתאים וישמש חומר גלם ליצירת אנרגיה, הוא נשאר בזרם הדם ורמתו עולה מעבר לגבול הנורמאלי. לאור זאת, אין זה פלא שאחד התסמינים של המחלה הוא רמות גלוקוז גבוהות בדם. הרמות הגבוהות של הגלוקוז בדם מקושרות למגוון רחב של תסמינים שיכולים לגרום למחלות לב וכלי דם, פגיעה בראייה ועוד.
המנגנון של יצירת השתן בכליה
התפקידים החשובים ביותר של הכליות הם יצירת השתן וסינון הדם. בכל דקה ודקה עוברים דרך הכליות כ-1200 מיליליטרים של דם וסך הכול מסננות הכליות כמאה ושמונים ליטר דם. הייצור של השתן הוא תהליך שמתבצע בשלושה שלבים עוקבים: סינון (פילטרציה גלומרולרית), ספיגה חוזרת (ריאבסורבציה טובולרית) והפרשה טובולרית. באופן עקרוני, במצב תקין הגלוקוז אמור לעבור ספיגה חוזרת כך שבאדם הבריא לא ניתן למצוא נוכחות של גלוקוז בשתן כלל.
עם זאת, במצבים שבהם הריכוז של הגלוקוז בדם גבוה מדי, כפי שמתרחש בדמם של חולי הסוכרת, הרי שמנגנון הספיגה החוזרת לא מצליח להתמודד עם הרמה הגבוהה של הגלוקוז ולפיכך כמות מסוימת של גלוקוז מוצאת את דרכה לשתן. מדובר על מעין מנגנון טבעי שמסייע לגוף להיפטר מעודפי הגלוקוז הנמצאים בדם.
הבקרה על תפוקת השתן
הכליות מסוגלות לשנות את תפוקת השתן בהתאם לכמות הנוזלים בגוף. במצבים שבהם האדם לא שותה מספיק נוזלים, השתן יהיה מרוכז יותר והנפח שלו יהיה קטן יותר ובמצבים בהם האדם שותה הרבה נוזלים, תפוקת השתן תהיה גדולה בהתאם. במצבים מסוימים נוכחות של חומרים כאלה ואחרים בשתן עלולה לגרום לאיבוד של נוזלים בשתן באופן לא מבוקר שלא בהתאם לצורכי הגוף. כך למשל כאשר הגלוקוז מופרש בשתן, הוא סופח אליו מים באופן אוסמוטי ובעקבות זאת נפח השתן נהיה גדול יותר.
אדם ממוצע צורך מדי יום בין ליטר אחד לשני ליטר נוזלים שכמעט כולם מופרשים בשתן למעט כחצי ליטר המופרש באדי הנשימה, בצואה ובהזעה. בחולי סוכרת ההשתנה המוגברת גורמת לפגיעה במשק הנוזלים.
ההשתנה המוגברת מובילה לתחושת צמא מוגברת
עד כה דיברנו על מנגנון הבקרה על רמות הגלוקוז ועל מנגנון יצירת השתן וכעת יש לדון במנגנון הצמא. ישנו מגוון רחב של גורמים שיכולים לגרום לתחושת צמא כשהמרכזי שבהם הוא השתנה מרובה שגורמת לדלדול הנוזלים בגוף. לאור זאת, כאשר רמות הגלוקוז עולות והגלוקוז מופרש בשתן, תפוקת השתן עולה ונוצרת תחושת צמא.
בעקבות הצמא המוגבר תפוקת השתן עולה אף היא ונוצר מעין מעגל קסמים של שתייה מרובה והשתנה מרובה. במקרים רבים אלו הם התסמינים שגורמים לחולי הסוכרת לפנות לאבחון אצל רופא המשפחה.
