מחלת הסוכרת מלווה אותנו מזה שנים רבות ונראה שהמצב רק הולך ומחמיר. בעוד שמספר החולים בסוכרת מסוג 1 נשאר יציב במשך השנים, מספר החולים בסוכרת סוג 2 רק הולך וגדל.
הטיפול התרופתי בסוכרת הלך והתפתח עם השנים וממצב בו לפני כחמישים שנה היו כ-2 תרופות בסיסיות לטיפול בסוכרת, כיום יש למעלה מעשרה סוגים של תרופות שמתחלקות לשלוש קטגוריות עיקריות. למרות השיפור בטיפול התרופתי, אסור להסתמך עליו בלבד. תרופות אינן יכולות להחליף ניהול של אורח חיים בריא המורכב מתזונה ופעילות גופנית.
תרופות לסוכרת מסוג 1
הבעיה בסוכרת מסוג 1 הוא חוסר תפקוד של תאי בטא בלבלב שאמורים לייצר אינסולין. מסיבה זו הטיפול בסוכרת מסוג זה הוא יחסית פשוט וכולל מתן תחליף למה שחסר- מתן אינסולין סינטטי חיצוני – אינסולין לנטוס ואינסולין רגיל. האינסולין יכול להינתן בזריקות ידניות או בשימוש במשאבת אינסולין. כמות האינסולין שניתנת נמדדת ביחידות אותן יש לתת בהתאם לרמת הסוכר בדם. האינסולין החיצוני מחקה יפה את פעילותו של האינסולין הטבעי הקיים בגופנו.
תרופות לסוכרת מסוג 2
סוכרת מבוגרים מסוג 2 נגרמת כתוצאה מעמידות של תאי הגוף לאינסולין. בשלב ההתחלתי של המחלה הלבלב מתאמץ כדי לשמור על רמות סוכר תקינות בדם, התאים אינם מגיבים יותר לאינסולין כפי שהגיבו ולא מכניסים לתוכם סוכר. בתגובה לכך הלבלב מפריש רמות גבוהות יותר ויותר של אינסולין בכדי לעורר תגובה.
התרופות לסוכרת מסוג 2 פועלות בשלושה מישורים עיקריים:
- קבוצה אחת של תרופות מגבירה את הפרשת האינסולין מהלבלב בצורה ישירה או עקיפה.
- קבוצה נוספת מגבירה את התגובתיות של התאים לאינסולין (כמו אמריל).
- קבוצה שלישית של תרופות תוקפת את הבעיה מזווית אחרת- היא מורידה את רמת הסוכר בדם על ידי הקטנת ספיגת הגלוקוז מהמעיים.
קיימת גם התוויה לשימוש באינסולין בחולים עם סוכרת מסוג 2. אינסולין ניתן להם באחד מהמקרים הבאים: אי השגה של איזון ברמת הסוכר בדם לאחר שינוי באורח חיים ומתן טיפול תרופתי, שחמת כבד, הריון או סוכרת שאינה מגיבה לטיפול בכדורים.
תרופות המגבירות הפרשה של אינסולין
שתי תרופות עיקריות נמצאות בקבוצה זו: תרופות מסוג sulfonylurea כגון גליפיזיד וגליבוריד, ותרופות מסוג meglitinides כגון נובונורם (רפגליניד) ונטגלימיד.
תרופות אלה יודעות להיקשר לתאי בטא שבלבלב ולאלץ אותם להפריש אינסולין. תופעות הלוואי של תרופות אלה כוללות היפוגליקמיה ועלייה במשקל. התרופות מקבוצת סולפנילאורה הן בעלות זמן פעולה ארוך יותר משל המגליטינידים ולכן מסוכנות יותר בהקשר של היפוגליקמיה.
תרופות נוספות הן האינקריטינים, אלה מחקים פעילות של אנזימים בשם GLP1 ו-GIP שמופרשים במצב תקין מהמעי ומגבירים הפרשת אינסולין מהלבלב. תרופות לדוגמא הן ויקטוזה וביאטה. התרופות אינן גורמות להיפוגליקמיה. ישנן גם תרופות המעכבות את הפירוק של האנזימים הנ"ל ובכך מאריכות את משך פעולתם בגוף. תרופות לדוגמא הן ג'נוביה וגלבוס.
תרופות המעלות רגישות לאינסולין
תרופות מקבוצת ה-TZD כגון רוזיגליטזון ופיזוגליטזון מעלות שעתוק של גנים בתא שמגיבים בדרך כלל לאינסולין. תרופות אלה כמעט לא נמצאות בשימוש כיום בשל תופעות לוואי לבביות.
התרופות הנפוצות והיעילות ביותר הן ה- Biguanides המוכרות בשם מטפורמין או גלוקופאג'. התרופה מפחיתה את ייצור הגלוקוז על ידי הכבד וכן מעלה את ספיגתו מהדם לרקמות. המטפורמין משמשת לרוב כקו טיפול ראשוני. אין לה תופעת לוואי של היפוגליקמיה או עליה במשקל. יש להיזהר במתן שלה לחולי כליות.
תרופות המקטינות ספיגת גלוקוז מהמעיים
תרופות אלה מעכבות אנזים בשם אלפא גלוקוזידאז שעוזר בספיגת סוכר ממערכת העיכול. תרופות לדוגמא הן אקרבוז ומיגליטול. גורמות לתופעות לוואי של גזים ושלשולים.
ראו גם:
תרופות לסוכרת וסכנה לדלקת בלבלב
