הקשר בין השמנת יתר לבין מחלת הסוכרת מורכב ביותר, בדגש על סוכרת סוג 2. למעשה, לפי הנתונים המחקריים העדכניים, נראה כי בין שמונים לתשעים אחוז מחולי סוכרת סוג 2 סובלים מהשמנת יתר.
לפי התיאוריה המרכזית הרווחת כיום בשדה המחקר הסיבה לכך נעוצה בעובדה שתאי השומן מפרישים חומרים מסוימים הנקראים ציטוקינים, שהינם בעלי השפעה מרחיקת לכת על רגישות התאים לאינסולין.
האינסולין הוא הורמון המופרש מתאים מסוימים הממוקמים בלבלב. האינסולין מופרש ביתר כאשר רמות הגלוקוז בדם גבוהות מהרגיל, שכן מטרתו לגרום להכנסת הגלוקוז לתאי הגוף. כאשר נפח תאי השומן עולה, הציטוקינים מובילים למצב שנקרא תנגודת לאינסולין. התנגודת גורמת לכך שהלבלב צריך לייצר ולהפריש יותר אינסולין על מנת לגרום לחדירת הגלוקוז לתאי הגוף.
היפראינסולינמיה והשמנה
לפני שאדם מוגדר כחולה סוכרת סוג 2, ניתן לראות ברוב המקרים עלייה משמעותית בריכוז האינסולין בדמו. האינסולין הוא הורמון אנבולי, כלומר הורמון שגורם לבנייה של רקמות. לפיכך, רמות גבוהות של אינסולין בדם תורמות להשמנה. הדבר נכון הן עבור חולי סוכרת סוג 2 שסובלים מתנגודת לאינסולין והן עבור חולי סוכרת סוג 1 המזריקים אינסולין.
בהקשר זה, יש לציין כי ישנו מגוון רחב של תרופות לטיפול בסוכרת סוג 2 שחלק מתופעות הלוואי שלהן כוללות השמנה. בין היתר מדובר על תרופות כמו למשל גלוקו-רייט, נובו נורם, אבדניה ועוד.
מאחר ותרופות אלו תורמות להשמנה, יש לתת אותן בזהירות לחולי סוכרת הסובלים מהשמנה ולהקפיד על מעקב צמוד אחרי עלייה במשקל החולים. במקרים רבים יש להפסיק את השימוש בתרופה, גם אם הצליחה להביא לאיזון רמות הסוכר דם של המטופל.
הרזייה כטיפול לסוכרת סוג 2
במחקרים רבים נמצא כי הפחתה של חמישה עד עשרה אחוז במשקל של חולי סוכרת סוג 2 הובילה לשיפור משמעותי במצבם הבריאותי. הרזייה בשיעור זה מקושרת עם הפחתת התנגודת לאינסולין, הפסקה של הטיפול התרופתי או הקטנת המינון התרופתי, ירידה של רמות הסוכר הממוצעות בדם ועוד. כמו כן, מאחר והתנגודת לאינסולין מופחתת, הרי שהלבלב מייצר ומפריש פחות אינסולין והירידה במשקל נהיית קלה יותר לאורך זמן.
בנוסף לכך, מומלץ לשנות התפריט התזונתי לתזונה בריאה ומזינה, המתאימה באופן אישי לחולים בסוכרת.
עוד על הסכנות הטמונות בהשמנת יתר בחולי סוכרת מסוג 2
ההשפעה של סוג ההשמנה
כיום ידוע שההשפעה של השמנה בטנית על התפתחות סוכרת סוג 2 משמעותית יותר מהשמנה מסוג אגס (השמנה שבה מרבית השומן מצטבר באזור הישבן והירכיים). השמנה בטנית מקושרת לתופעה שנקראת תסמונת מטבולית שקשורה לתנגודת לאינסולין.
תסמונת מטבולית מוגדרת על ידי מספר קריטריונים. סך הכול קיימים חמישה קריטריונים ועל מנת להגדיר את התסמונת יש למלא שלושה מהם לפחות. להלן הקריטריונים לאבחון של תסמונת מטבולית:
- היקף מותניים רחב – היקף גבוה משמונים ושמונה סנטימטר בנשים וגבוה ממאה ושניים סנטימטר בגברים.
- יתר לחץ דם – ערך גבוה מ – 130/85 מילימטר כספית.
- כולסטרול HDL – רמה נמוכה מארבעים מיליגרם לדציליטר בקרב נשים ונמוכה מחמישים מיליגרם לדציליטר בקרב גברים.
- טריגליצרידים – רמה גבוהה ממאה וחמישים בנשים ובגברים.
- סוכר בצום – רמה שווה או גבוהה ממאה מיליגרם לדציליטר בנשים ובגברים.
רקמת השומן הבטני היא רקמה אנדוקרינית לכל דבר, כלומר רקמה שמפרישה הורמונים. ככל שהרקמה גדולה יותר ונרחבת יותר, כך ההשפעה שלה על משק האינסולין והגלוקוז גדולה יותר.
יש לציין כי הרקמה של השומן הבטני אחראית להפרשה של חומרים נוספים המשפיעים בין היתר על רמת לחץ הדם ועל מערכות גופניות נוספות. לפיכך, הפחתה ברקמת השומן הבטני מובילה להפחתת הסיכון לסוכרת סוג 2 באופן ספציפי ולשיפור הבריאות של המטופל באופן כללי.
