נפרופתיה סוכרתית היא אחד מהסיבוכים השכיחים של מחלת הסוכרת. סיבוך זה בא לידי ביטוי בירידה בתפקוד הכליה, עד למצב בלתי הפיך של אי ספיקת כליות סופני.
הגורם המרכזי לנפרופתיה סוכרתית הוא ריכוז הגלוקוז הגבוה בדם של חולי הסוכרת. הריכוז הגבוה גורם לשינויים במאזן ההורמונלי התקין של הגוף, מוביל לזרימה מוגברת של דם בעורקיק האפרנטי, מגדיל את הלחץ ההידרוסטטי ומוביל לסינון יתר בפקעית הכליה.
בנוסף לכך, הריכוז הגבוה של הגלוקוז מוביל לשינויים ביוכימיים בדפנות של נימי הפקעית, שכתוצאה מהם החורים הממוקמים בדפנות הנימים מתרחבים והמטען השלילי הקיים בצורה טבעית בדפנות – מנוטרל.
בעקבות כך, האלבומין שבמצב תקין נדחה מדפנות הנימים כיוון שהוא גדול מדי ובגלל שהמטען החשמלי שלו שלילי, מצליח לחדור לכליה, ממנה הוא מסונן לשתן ומופרש מהגוף. חלק מסוים מהאלבומין לא עובר סינון ולא מגיע לשתן כשתחת זאת הוא שוקע במזגיום, כלומר ברקמת החיבור של הפקעית. השקיעה של האלבומין גורמת לסתימת המזנגיום ובתגובה מגייס הגוף מאקרופאג'ים שגורמים להרס רקמת המזנגיום.
מדובר בתהליך איטי מאוד שבו הכליות נפגעות נפרון אחר נפרון. בדרך כלל הפגיעה הכלייתית מתפתחת בין 15-20 שנה לאחר התפרצות הסוכרת וללא טיפול תוך 12 שנים לכל היותר יגיע החולה למצב של אי ספיקת כליות.
מה הם התסמינים של נפרופתיה סוכרתית?
בשלבים הראשונים של המחלה לא ניתן לזהות תסמינים כלל, אלא רק סימנים מעבדתיים שיש בהם כדי להעיד על נוכחות של חלבון בשתן. עם זאת, בשלב שבו הנפרופתיה מתקדמת וכמובן שבשלב שבו מגיעים למצב של אי ספיקת כליות, יופיעו גם יופיעו תסמינים חמורים. בין היתר מדובר על התפתחות של בצקות בגוף, נפיחות בגפיים ובפנים, אנמיה, הקאות, בחילות, עייפות מוגברת, היפוגליקמיה ועוד.
כיצד מאבחנים נפרופתיה סוכרתית?
כאשר הכליות מתפקדות בצורה תקינה, כמעט ולא ניתן למצוא חלבון בשתן. לפיכך, חולי סוכרת עוברים בדיקות שתן באופן תדיר במטרה לאתר נוכחות של חלבון בשתן שיש בה כדי להעיד על פגיעה בתפקוד הכלייתי. במצב ההתחלתי של המחלה, המאופיין על ידי הפרשה של כמויות חלבון קטנות יחסית בשתן (מיקרואלבומינוריה), ניתן יהיה לזהות בין 30-300 מ"ג אלבומין בשתן שנאסף במשך 24 שעות.
בשלב הבא, ניתן יהיה לזהות נוכחות של יותר מ-300 מ"ג ליממה אלבומין בשתן ובשלב הבא החולה כבר יפריש יותר מגרם אחד מדי יממה בשתן. כמו כן, בשלב המתקדם יופיעו התסמינים השונים המהווים עדות לאי ספיקת כליות או נפרופתיה מתקדמת. במקרים מסוימים, יהיה צורך לבצע בדיקות נוספות על מנת לאשש את ההנחה כי מקור הפגיעה הכלייתית במחלת הסוכרת ולא בגורמים אחרים.
כיצד מטפלים בנפרופתיה סוכרתית?
הטיפול בנפרופתיה סוכרתית משתנה בהתאם לשלב שבו נמצאת המחלה, כך שמדובר בטיפול דינמי מאוד, המשתנה ככל שהמחלה מחמירה. בשלב הראשון שבו החולה סובל ממיקרואלבומינוריה, הטיפול יכלול אמצעים שונים למניעת החמרה בלבד כמו לדוגמה תרופות לאיזון לחץ הדם, תרופות לאיזון אופטימאלי של רמות הגלוקוז בדם ועוד.
בהמשך, כאשר קצב הסינון של הכליות יורד מתחת לשלושים מיליליטר לדקה, יש להפחית את כמות החלבון בתפריט היומי על מנת להפחית את העומס המופעל על הכליות ובשלב הסופי של המחלה, כאשר לא ניתן עוד להציל את הכליות או לעשות בהן שימוש, יש לספק טיפולים המהווים מעין תחליפי כליה כמו לדוגמה דיאליזה פריטונאלית או המודיאליזה.
הטיפול המועדף בשלב הזה הוא השתלת כליה, המאפשרת לחולה ליהנות מאיכות חיים משופרת ותוחלת חיים ארוכה יותר בהשוואה לטיפולי הדיאליזה השונים.
